לילה אחד, לפני שמונה שנים, היא נתנה לי שלווה. בלי שמות. בלי הבטחות. רק שני אנשים שבורים, מנסים נואשות להשקיט את הכאב ואת העצב. בבוקר היא נעלמה, לוקחת את הנחמה שלי איתה. התגייסתי לצבא באותו יום ונשבעתי לא לשוב לפנסילבניה לעולם. כשאבא שלי נפטר, נאלצתי לחזור הביתה כדי לקבור אותו. לפחות אוכל להיפטר סוף־סוף מהחווה, שצימחה פרא ומלאה זיכרונות שהתאמצתי כל־כך לשכוח. ואז מצאתי אותה. יפה עוד יותר מכפי שזכרתי, ואם לילדה המקסימה ביותר שראיתי מעודי. עברו שנים, אך רגשותיי נותרו בעינם, והפעם אני לא מוכן לתת לה ללכת. אומרים שאי־אפשר לקבור את העבר, וזה נכון. כי כשסודות שנקברו עמוק נחשפים, הם מטלטלים אותנו עמוקות, ובלית ברירה אני נאלץ לראות אותה הולכת שוב... -- מהכריכה האחורית. |
