לְאֵהוּד הַקָּטָן הָיָה יוֹם לֹא טוֹב בַּגַּן. כָּל הַיּוֹם הִרְגִּישׁ דָּחוּי וְלֹא רָצוּי. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה הוּא פּוֹגֵשׁ מִפְלֶצֶת לְיַד מִטָּתוֹ, שֶׁמַּרְגִּישָׁה דְּחוּיָה אַף הִיא. לְמָחֳרָת שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים יַחַד לַגַּן. אֵיךְ יָגִיבוּ יַלְדֵי הַגַּן כְּשֶׁיִּפְגְּשׁוּ אֶת הַמִּפְלֶצֶת בְּתוֹכָם? הַאִם יִמְצְאוּ פִּתְרוֹנוֹת לַבְּעָיוֹת? וּמָה הַקֶּשֶׁר לָעַכְבְּרוֹשׁ הֶחָצוּף?
הַסִּפּוּר רָגִישׁ, מְשַׁעֲשֵׁעַ וְנוֹגֵעַ לַלֵּב וּבְעִקָּר נוֹתֵן כֵּלִים לַגִּיל הָרַךְ לְחִזּוּק הַבִּטָּחוֹן הָעַצְמִי וְהָאֱמוּנָה הָעַצְמִית, וּמְלַמֵּד אוֹתָם שֶׁלִּהְיוֹת שׁוֹנֶה – זֶה דַּוְקָא טוֹב. הַמַּסָּע שֶׁעוֹבֶרֶת הַמִּפְלֶצֶת מִשְׁתַּקֵּף גַּם בִּתְחוּשׁוֹתָיו שֶׁל אֵהוּד, וּבְסוֹף הַסִּפּוּר הוּא חוֹוֶה שִׂמְחָה וְגַאֲוָה רַבָּה.
