'סיפורים בלתי־רצוניים', שנולד כאן מחדש, בעריכה חדשה, הוא אורלי קסטל־בלום באחד משיאיה. זה ספר צבעוני, רב תנופה ודמיון, שנון וקורע מצחוק בניסוחיו ובהסתכלויותיו. הסגנון הקסטל־בלומי מתפרע כאן בלי גבולות.

קסטל־בלום אינה מוסרת לנו סיפור משום שיש לה מה לומר עליו, וכדי שנקפוץ ראש למים ונסיק מסקנה, נגרור את הסיפור הספציפי אל הכללי, נבנה סביבו תֶּזה. סיפוריה לא נועדו להצהיר משהו באוזנינו, אלא הם מכוּונים לפעול עלינו: הם מעמידים אותנו מול הקלישאות ההתנהגותיות שלנו, המלוּוֹת בצירופי־לשון נדושים, ומול המחשבות שמוחנו רגיל לחשוב – וכל זה כדי לבטל את שחיקתנו העצמית, לחולל בנו הזרה של עצמנו, שתביא אותנו לקלוט את האבסורדים המסחררים של היותנו ביום־יום שלנו. ואכן, דומה שלמרות המַהלכים ה"לא-ריאליסטיים" בעלילה, אנחנו מזהים את עצמנו ואת סובבינו בסיפורים ומגיבים: "כן, זה בדיוק כך!".

בסיפוריה קורעת אותנו קסטל־בלום מן ההֶרגלי, העלילות הבלתי־צפויות שלה הן קולאז' ססגוני מתיז ניצוצות סוריאליסטיים.