אליהו אור, אברך צעיר, בסך הכל נסע לקומזיץ על החוף עם אחיו.
אבל באותו מוצאי שבת, החיים של תהילה, אשתו, התהפכו.  
מאז היא יושבת בדד. מגדלת את נעמה. מתגעגעת. משתגעת. גומרת את ההלל ונגמרת בעצמה.
ראובן והדס, הזו"צ, גם הם חלק מהמערבולת הזו. לכל אחד מהם מטען משלו, וביחד הם מנסים לכונן בית מעל החורבות והגלים.

היא צריכה להיות שם. לעמוד על החול הגרגרי, להרגיש את הרוח. 
רוח קרירה של בריזת ים תצלוף בפנים שלה רסיסי מים. היא תחבק את עצמה בשתי ידיים, תרכין את ראשה בפני שמיים.
אולי שם, על החוף, היא תצליח לשאת תפילה.
ואולי, אולי תישא התפילה אותה...

...מה לך הים הוא לא עוד ספר, כי אם מערבולת חיים.
תהילה ונעמה, ראובן והדס וגם מיה, כולם צוללים יחד אל המציאות האמיתית, הכאוטית, הבלתי אפשרית.
אשמה ובדידות, כעס וייאוש, מושכים לתהומות, למצולות החשוכות - עד אשר נקרע הים שבתוכם, הם לומדים, בסוף, לעבור בתוכו, בחרבה.

והמים להם חומה.