הרשימות הללו אודות גוגול-רשימות של סופר גדול אחד על סופר גדול אחר-רק מתחזות לביוגרפיה, בערך כפי שסיוטיו הפרועים של גוגול רק מתחזים לסיפורי מעשיות. וממש כשם שעולמו של גוגול הוא עולם מהופך, מעוות, שבו ההשתקפות היא ממשית יותר מן המציאות, כך גם הביוגרפיה המוזרה הזאת מתחילה עם מותו של גוגול, ומסתיימת בלידתו (ב-1 באפריל!).
נבוקוב אינו מעוניין רק לספר את סיפורו של "משורר הפרוזה הגדול ביותר שידעה רוסיה מעודה", אלא גם-ובעיקר-לדבר בענייני ספרות. הגיבורה הראשית של הספר, לצד גוגול, היא אמנות הכתיבה. בין שתי הדמויות המשונות האלה פוסעת עוד גיבורה שלישית, ולא פחות פלאית-הלוא היא אמנות הקריאה. למעשה, הספר הוא מעין "מדריך נבוקוב" לקריאה אמיתית (או, בלשונו, "יצירתית") של ספרות גדולה.
באחת מהרצאותיו על ספרות אומר נבוקוב: "בקריאת ספרים יש לתת לעמוד השדרה להוליך אותנו. מושב העונג האמנותי האמיתי מצוי בין הכתפיים. אותו רטט קטן מאחור הוא ללא שום ספק הצורה הרגשית העליונה ביותר שהשיגה האנושות לנוכח האמנות הטהורה או המדע הטהור. הבה נהלל את עמוד השדרה ואת הרטט שבו. הבה נתגאה בכך שאנו בעלי חוליות, שכן אנחנו בעלי חוליות שלהבה קדושה בוערת בראשם. השכל אינו אלא המשך של עמוד השדרה: הפתיל עובר לאורך כל הנר. אם אין בנו היכולת ליהנות מן הצמרמורת הזאת, או במילים אחרות ליהנות מספרות, יותר טוב שנוותר על כל העניין ונסתפק רק בחוברות מצוירות, בסרטי וידאו או בהמלצת השבוע בעיתון."
