"חירורגים", כותבת אמילי דיקנסון באחד משיריה, "זהירות/ עם הסכין!/ מתחת לחתכים הדקים/ רוחש-העבריין-חיים!". השיר החותך הזה (שתורגם לעברית בידי לילך לחמן) הוא בעיניי קודם כול שיר ארס-פואטי. המשורר משחיז את עטו ויודע שחיים ומוות ביד המילה. השורות האלה מוארות בפרוז'קטור חזק יותר כאשר המשורר הוא גם רופא. והן, אם תרשו לי, מוטו סמוי לספר שיריו השני של יצחק מלר. לספר הראשון הוא קרא "חתכים", והספר החדש הזה מעמיק בחתכים המיתולוגיים, אבל שולח יד ארוכה יותר למדף התחבושות. הרופא, על פי תפיסתו של יצחק מלר, הוא חייל קומנדו בצבא החיים. בכיס הדגמ"ח שלו תמיד יימצא חוסם העורקים. וכאן הדילמה. השירה מאמינה בדם לעומת הרפואה המאמינה בעצירתו של אותו דם מתפרץ. מלר בוחר לכתוב על דפים תלושים מיומן. הוא מצליח לרגש, הוא מצליח לכבות לרגע את האור החזק שבחדר הניתוחים ולהדליק גפרור אחד קטן. מהפיח של אותו גפרור הוא כותב את שיריו (רוני סומק).