רוּתִי אוֹהֶבֶת דְּבָרִים קְטַנְטַנִּים. כְּכָל שֶׁהֵם קְטַנִּים יוֹתֵר – הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתָם יוֹתֵר. כְּשֶׁהִיא מוֹצֵאת צַעֲצוּעַ קְטַנְטַן בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר, הִיא מִיָּד לוֹקַחַת אוֹתוֹ לְעַצְמָהּ. יֵשׁ רַק בְּעָיָה אַחַת: הַצַּעֲצוּעַ הַזֶּה שַׁיָּךְ לְיֶלֶד אַחֵר! וְהוּא רוֹצֶה אוֹתוֹ בַּחֲזָרָה. ״זֶה שֶׁלִּי,״ מִתְעַקֶּשֶׁת רוּתִי גַּם אִם בְּתוֹךְ תּוֹכָהּ הִיא יוֹדַעַת שֶׁזֶּה לֹא נָכוֹן. אַחֲרֵי שֶׁשִּׁקְרָה לְכֻלָּם שׁוּב וָשׁוּב, הַאִם תַּצְלִיחַ רוּתִי לְהַגִּיד אֶת הָאֱמֶת?
