קונסטנטין פרנסואה שאסבוף, הרוזן וולניי, צעיר צרפתי סקרן ונלהב, יצא בשלהי 1782 למסע למצרים, בארץ-ישראל ובסוריה. ספרו מתאר את חיי התושבים ומנהגיהם ומציג מזווית ראייה מעניינת במיוחד את האירועים המדיניים והצבאיים באזור באותה התקופה. הספר משמש מקור חושב להכרת המזרח בכלל וארץ-ישראל בפרט בתקופתם של דאהר אל-עומר ואחמד אל-ג'זאר.
דו"ח המסע של וולניי פורסם בצרפת ב-1787 והוא מלווה בתיאורים אתנוגרפיים ופוליטיים נרחבים של הלבנט. וולניי התעניין בעיקר בתושבים המקומיים ובאירועים המדיניים-צבאיים של אותה העת, ואף טרח ללמוד ערבית במשך שמונה חודשים מן הדרוזים שבקרם התגורר תקופה ארוכה בסיוריו.
בהמשך נבחר וולניי לאספה המכוננת בצרפת והמשיך בחיים הפוליטיים. נפוליאון מינה אותו לסינאט הצרפתי, והעניק לו תואר של רוזן (Comte) ומפקד בליגיון הכבוד.
אהרון אמיר תרגם מצרפתית על-פי מהדורת ז'ן גומייה, פריס 1959.
