היו זמנים ששליחים הגיעו אל הבתים והביאו עמם בשורות של מוות. היו זמנים שאנשים ונשים מוינו על פי מוצאם: אלה שהוּתר להם להיות, ואלה שלא הותר להם להיות. ועל אלה שלא הותר להם להיות נאסר הכול: נאסר עליהם להיות בעלי רכוש, נאסר עליהם להתגורר, ונאסר עליהם להיראות. לקחו מהם את הכול ושלחו אותם למסע. התחנות במסע הזה שימשו אך ורק לצורך פריקתם של המתים, והנשלחים היו כבויים, מחוקים ונטולי שם עוד בטרם יצאו אליו. הנס גינתר אדלר היה אחד מאותם אנשים שנשלחו למסע הזה. במסע, הסיפור־הרומן שכתב בלונדון בשנים 1951-1950, ניסה אדלר להעניק שפה לזוועה הזאת כך שיהיה אפשר לעמוד על תחושת האִיום היומיומית שהיתה מנת חלקם של המשתתפים במסע. באמצעות סיפור גורלה של משפחת הרופא היהודי ליאופולד לוסטיג מתאפשר לקלוט בפעם הראשונה את משמעות הנפילה מן החיים הנורמליים שהיו ואינם עוד.