כי צדיק בדינו השלח, - אך תמיד, בעברו שותת, הוא משאיר, כמו טעם מלח, את דמעת החפים מחטא. (נתן אלתרמן, "שירי מכות מצרים") זה שני יובלות שנים אנו מדממים באזור הדמדומים, שבין המושגים "טוהר הנשק" ו"לנצח תאכל חרב". "נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת. אולי אין זה רצוי, אך כזאת היא המציאות," אמר משה דיין, וברל כצנלסון הגדיר כך את הצדדים המוסריים של ההתמודדות עם המצב: "אנו לומדים או נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים." טוהר הנשק הינו מחקר מעמיק בתולדות פעילותו של כוח המגן העברי בארץ - ישראל, במאה השנים האחרונות ובעיקר בשנים 1936 - 1956, שנות פיתוחם ועיצובם של הכוחות הלוחמימ ושל האידיאולוגיה המלווה התפתחות זאת, והוא בא לבדוק האם במציאות אומנם קויימה מצוות טוהר הנשק. אין בספר נקיטת עמדה בנושאים: "מי התחיל", "מי אשם", ו"מי צודק", הוא אך מציג דברימ כהווייתם, ועם זאת נראה שיש בו יותר מאזהרה והתרעה. אחת הצנחניות הישראליות שהוצנחה לאירופה הכבושה ב1944 - ושרדה, אמרה בשנת 1986: "יש שאלה אחת שגורמת לי חלומות בלהות והייתי רוצה לשאול אותה. בעוד כמה מלחמות יילחמו הבחורים שלנו בטרם ייהפכו לחיות?".