בעולם שארג ז'אן ז'נה בספריו ובמחזותיו, הקדוש והטמא מתקפלים זה לתוך זה ללא גבולות: זונה-קוקסינל (ולא במינוח של ימינו "טרנסווסטיט") קתולית אדוקה, למעשה קדושה, שישו התגלה אליה כגשם של זהב, או ליתר דיוק, כשֶתֶן הזורם בקשת במשתנה ציבורית; מלח שעכוזו השרירי מכוסה גיזת תלתלים זהובה (ממש כמו זו של יאסון והארגונאוטים); אותו מלח ומנהל בית זונות של עיר נמל מטילים קובייה כדי להכריע מי יחדור אל מי. המלח מרמה כדי שיחדרו אליו, מעניש את עצמו על רצח שביצע. גם מחוץ לספריו ולמחזותיו של ז'נה העירוב ניכר: שרירי הירכיים של שוטרים אמריקנים המפזרים הפגנה של "פנתרים שחורים" מסעירים את החושים – מסעירים כל כך, עד שאי אפשר עוד להמשיך לראות את השוטרים כאויב פוליטי, וכל זאת למרות גבריותם אפלת העור של "הפנתרים", המתמרדים באופן שכה ראוי להזדהות אתו, נגד דיכוים של אנשים שחורים. כך בכל אופן אמר ז'נה לעיתונאי שראיין אותו.

ספרם של יהונתן אלשך ורועי וגנר, מעשה סדום פוליטי, מנסה לברר – תוך כדי התמודדות עם סארטר, באטלר ואחרים – מה נותר רלוונטי בכתיבתו, בחייו ובפעילותו הפוליטית של ז'אן ז'נה; מה נותר רלוונטי עבורנו – אנחנו, כל מי שנחרדים, ועל כן משתמטים השתמטות כמעט אינסטינקטיבית מהניסיון להיכנס תחת הכותרת "אנחנו"; מה נותר רלוונטי בפואטיקת ההתנגדות הטהורה של ז'נה לימים שאחרי הייאוש מהפוליטי.

במכתב אישי משנת 1952 כתב ז'נה לפטרונו הגדול ז'אן פול סארטר: "אתה רואה שלא במונחים של מיניות אני מסביר את המתרומם כי אם במונחים ישירים של מוות". גילוי העוצמה הפוליטית של ה"מוות בחיים" ניצב במרכז שתי המסות שבספר זה. המוות בחיים, כך השלה את עצמו ז'נה, יוכל לאפיין את קיומם הפוליטי של המתרוממים, של הסדומנים, של כל מי שבשבילם להיות הומו משמעו להיות כנגד הסדר הקיים. בימיו של ז'נה היו רבים כאלה. כיום כמעט שעברו מן העולם.

יהונתן אלשך הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ואיש סגל הוראה אקדמי במחלקה לסוציולוגיה, תקשורת ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה.
ד"ר רועי וגנר הוא חבר סגל המחלקה למדעי המחשב במכללה האקדמית תל אביב יפו ודוקטורנט בבית הספר לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.