"מאז שראיתי את המוכתר לפני ארבע שנים, מתרוצץ במדרגות החצר של פאב בפלורנטין, נראה כמו ערפד בסרט אימה גרמני אילם ושר בקולו המרטיט שאנסונים מצמררים, נכבשתי בקסמיו. הפכתי להיות אחד מנתיניו, אפילו הסכמתי להצטרף למקהלת רחוב אלנבי – הרכב סהרורי, חד-פעמי וזיפני של מעריציו.

יצירתו של המוכתר, נסיך השוליים והדקדנס התל-אביבי, מורכבת מניגודים: הנשגב והמגוחך, מלכות ושוליים, חצרות אחוריות והיכלי מלוכה, מזרח ומערב, גנים אפלים ומקדשים יוונים, קיטש מתקתק וריאליזם קודר, חיים ומוות, חזירים ומלאכים, שפה מליצית וחומרים קשים, סגפנות ואקסטרווגנטיות, צלילי רומבה ופסדובלה ומוזיקה אלקטרונית קרה. רומנטיקן המושפע ממרלן דיטריך וז'אק ברל, אבל גם ממיכל טל ושירי ארץ ישראל. המוכתר משלב את התנכ"יות, הקאמפ והקברט האקספרסיוניסטי. הוא שר על מלחמות ואהבות, סרסורים מזדקנים וילדי פרא, חייל שמת מעירוי דם נגוע באיידס. מתוך העצב, הזוהמה, האשפתות והביבים הוא מצמיח פיוט גדול ומסוגנן. המופעים המכושפים שהעלה (ביניהם "הירח והפרתנון", "חיילים וזונות", "אימפריאל") הצטיינו בתיאטרליות מהפנטת ודרמטית. המוכתר, הגאון בעל החזון הוויזואלי, נהג לעטות תלבושות פרובוקטיביות: איפור כבד, תכשיטים, מסיכות ומעיל פרווה מנומר".

אמיר קמינר, "ידיעות אחרונות", תחילת שנות ה-90