שיריה של נוית ענבר, קצרים, מאופקים ועדינים ככל שיהיו, הם קפסולות דחוסות של פנימיות, מתפוצצות מרגש אצור.

השירים מתהווים במסע פנימה, דרך פתח או סדק, והופכים לבית, גם בית שירי. מה שעומד מאחוריהם הוא רצון עז לדובב את הפגיעות, לחדור מבעד למעטה השריון הקשיח של בני האדם, ללחוץ את החיים החוצה מן הסדק...