חודשים אחדים לאחר שחגג פול שאפר, נער יהודי אוסטרי, בר-מצווה בווינה, הוא היה עד לפלישה של צבא גרמניה הנאצית לאוסטריה ולסיפוחה של ארצו לרייך הגרמני במרס 1938. בעבור פול התחילה השואה כבר אז, כאשר עזב עם משפחתו את עיר הולדתו ויצא לנדודים לאורכה של אירופה הכבושה. המסע הזה הוביל אותו מאוסטריה דרך בלגיה וצרפת עד לפולין, ולאחר מכן בחזרה לצרפת. נדודיו נמשכו שבע שנים, שבהן עבר שבעה מחנות ריכוז והשמדה, ובהם חווה שבעת מדורי גיהינום. ואולם תמיד עמד לנגד עיניו המשפט שראה על הקיר במחנה דרנסי לפני שגורש לאושוויץ: "כשאין עוד שביב תקווה, זה הרגע שבו אסור להתייאש".

פול שאפר הצליח להגיע לבסוף לחוף מבטחים לאחר בריחתו מצעדת המוות ושחרורו המיוחל. בזכות רגישותו וצניעותו וחרף הניסיונות הרבים שידע, שמר פול על צלם אנוש לאורך כל הדרך, ולאחר המלחמה שיקם את חייו, הקים משפחה ופיתח קריירה מזהירה. על-אף עיסוקיו הרבים ראה את עצמו מחויב להנצחת השואה, והתמיד להיפגש עם בני הדור הצעיר כדי לספר להם את קורותיו בשנים האיומות ההן.

בספר שמש מצועפת שזורות כחוט השני הנימה המפוכחת והאותנטית של פול שאפר לצד כנות ורגישות שמקנות לסיפורו גוון מיוחד והופכות אותו לבעל ערך רב. כן משולבים בספר דברי הקדמה שכתבה סימון וייל, אותה פגש פול במחנה בוברק, ודברי הקדמה שכתב סרז' קלרספלד, צייד הנאצים וחוקר שואת יהודי צרפת.

סגנונו הייחודי של פול שאפר מאפשר לקוראים לצעוד עימו יד ביד לאורך המסע הארוך והמפרך, כצופים מן הצד, ולחזות במתרחש מבעד לעיניו. אין ספק שכפי שמצא פול אוזן קשבת אצל בני הנוער שפגש, כך ייגע סיפורו בלבבות קוראיו.