אל תטעו, אני יודעת איך אני נתפסת בעיני אחרים.

אם יחידנית צעירה והרה שנתמכת בסיוע ממשלתי. 

הם רואים את לוסי על המותן שלי, וכל מה שעובר להם בראש הוא שהיא טעות. 

כלומר, איזו עוד סיבה מצדיקה אימהות בגיל כל כך צעיר? 

אבל הם טועים לחלוטין. 

הורות, עבודה, וסיום השנה האחרונה שלי בלימודי סיעוד – אני עסוקה מכדי לתת למבט הביקורתי שלהם להשפיע עליי.

עד שהוא עובר לגור בבית הפנוי שעל יד בניין הדירות שבו אני גרה.

הוא לא מכיר אותי, אבל מבטו הקר כבר מצייר בראשו תמונה של מי שהוא חושב שאני. 

הוא היה ונשאר בחור גס רוח, אבל אז משהו קורה. 

אני אפילו לא בטוחה מה. 

הוא מחליט שלוסי, אני ואיליי התינוק, שווים את הזמן שלו.

מתברר שהבחור השיפוטי הזה הוא לא כזה מרושע – טוב, כבר לא. 

מסתם בחור זר הוא הופך ל... אלייז'ה. 

חברות לא צפויה נרקמת בינינו, כזו שגורמת לו לחייך אליי ולילדיי בעל כורחו.

שוב אני טועה. אלייז'ה הוא לא גס רוח או שיפוטי. הוא פשוט מפחיד. 

רגעי החסד שלו מרסקים אותי לרסיסים. 

אלייז'ה הוא רק חבר שלי. לא כן?

אה, פאדג'. אני חושבת שאני טועה.

שוב.