החופשה הזו הייתה אמורה לדחוף את הקריירה שלי, ולא אותי אל תוך זרועותיו של גולש עם מזג זועף ועם מוניטין גרוע עוד יותר.

שלושה שבועות בגן עדן. עשר תמונות לתיק העבודות שלי.
נראה ממש קל. טוב, אז זה לא.

חברת התעופה איבדה את תיק המצלמה שלי, המלון שלי מעופש, אה, והאם הזכרתי את זה שכמעט טבעתי? המקומיים אומרים שיש לי מזל שנשארתי בחיים. ואת כל זה אני חייבת לגולש המאוד־מקועקע, שהמבט הזועף שלו מקפיא־דם.

תשכחו אותו. יש לי בעיות גדולות יותר. התמונות שלי גרועות. לא טובות מתמונות של תייר מממוצע המצלם בטלפון החכם שלו. איבדתי את מגע הקסם שלי.

אני מקווה שהשהייה בחוף הצפוני תעורר את החוש האמנותי שלי. להפתעתי, הגולש הכעסן הוא זה שמעורר את דמיוני.

אני לא רוצה להזדקק לו, אבל אני נזקקת. אני מוחלת על גאוותי ומתחננת בפניו שיעזור לי.

הוא ראה את סימני האזהרה. הוא ידע שאני מתאהבת בו. והוא יכול היה להציל אותי משיברון לב והשפלה. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להגיד לי את הדבר האחד שהיה משנה הכול.