שיריה של סוזן אפטרמן הם עזי מבע, כתובים ברגש, בלשון צלולה, בעברית פשוטה ממחלצות. בספר רחלות היא שוזרת את חייה דרך רגעים ומראות שנחרתו בה ונחשפים בשירים בעוצמה.
שירתה אישית, קרובה לגוף, לזיכרון הגוף, וליחס האכזרי, לעתים, בין הגוף לנפש. יש הרבה יופי בתיאוריהָ המדויקים את הנוף הרחוק ואת הנוף הקרוב, הביתי, שעל רקעם מצטיירות הדמויות בחייה, מילדותה באוסטרליה ועד לגליל. כוחם של השירים במרחק הפואטי ממנו נאמרים גם הדברים הקשים, תהפוכות חיים ומוות, בשר ודם, מקומות ואנשים שהיו ואינם.
כל אלה מצטברים משיר לשיר ויוצרים עולם מלא, נוקב, ששואב אליו את הקורא.
