במרחק שורות שורות של חיילים, הכתף שק, דגל שק, הכתף שק, ואין לך מושג מי מהם הילד שלך. הנה, זה הוא. לא, זה הוא. לא, הוא נמוך מדי, זה הוא. לא, יש לו עמידה אחרת. את לא יודעת לאן להסתכל. נאום המפקד. הענקת הסיכה. הצדעה. הנה הוא. כן, זה הוא. הוא מחייך? הוא רציני? הנה המפקד מצ'פח אותו. הוא אוהב אותו? הוא אוהב את הילד שלך? הוא כבר יודע איזה מתוק ומיוחד הוא? וחכם? כן? הכתף שק. דגל שק. לשירת התקווה הקהל יעבור לדום.
ספרה של ניצן בן זאב הוא אסופת שיחות שערכה עם אימהות לחיילים לוחמים ועם שני בניה, חיילים בעצמם. "עשיתי את מה שאני יודעת לעשות כשאני מתמודדת: התחלתי לכתוב. כתבתי את השיחות שלי עם נועם ועם עמית ועם החברות שלהם. הסתכלתי על מה שכתבתי, וחשבתי שיש בוודאי אלפי אימהות כמוני, שמדברות עם הילדים שלהן על השירות בצבא. ככה נולד הספר הזה. התחלתי לדבר עם אימהות. בהתחלה אימהות שהכרתי, ואז, לאט לאט, עם כאלה שלא. אימהות מהעמק, אימהות מכפרים בדואיים, אימהות מאלפי מנשה ומאור עקיבא, מבית שאן ומירכא, ממשגב ומקריית שמונה, מחבל בנימין, ממגדל העמק ומפרדס חנה. הן סיפרו לי סיפורים ארוכים וסיפורים קצרים, סיפורי גבורה וסיפורי ילדות, סיפורים על קרבה ועל ריחוק, על דיבור ועל שתיקה, על רעב ועל אוכל, והרבה הרבה סיפורים על כביסה. ואני כתבתי."
הספר, שנכתב ברובו לפני שבעה באוקטובר ובחלקו אחריו, משלב נקודת מבט אישית מאוד עם אבחנות חברתיות חדות, ומעלה שאלות על המוסכמות הישראליות בכל הנוגע לאימהות, לשירות הצבאי – ולמה שביניהם.
ניצן בן זאב היא יועצת ארגונית, מרצה ומנחה בתוכניות להכשרת מנהלי בתי ספר. עקדת שרה הוא ספרה הראשון.
