פִּתְאוֹם אוֹרוֹת הִשְׁתַּלְּטוּ עַל הַמַּחְשֵׁב שֶׁלִּי וּדְמוּת הוֹפִיעָה בּוֹ. כָּךְ הִכַּרְתִּי אֶת הָאַבִּיר. הָאַבִּיר הַזֶּה שָׁלַח אוֹתִי וְאֶת תּוֹם לִמְשִׂימָה נוֹעֶזֶת בְּיַפָּן.

וּבְמָה הוּא צִיֵּד אוֹתָנוּ? בְּשַׁלַּט־מֹחַ וּבְכָל מִינֵי תַּרְסִיסִים, שֶׁמּוֹחֲקִים זִכָּרוֹן, אוֹ מַקְפִּיאִים אֲנָשִׁים, אוֹ שֶׁמּוֹנְעִים מֵאִתָּנוּ פְּגִיעָה.

אָז טַסְנוּ לְיַפָּן, וְשָׁם כְּשֶׁנָּסַעְנוּ בְּ’רַכֶּבֶת הַקָּלִיעַ’ הַמְּהִירָה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם, הִרְגַּשְׁנוּ שֶׁעוֹקְבִים אַחֲרֵינוּ. כְּשֶׁרָצִינוּ לְהִתְחַמֵּק מֵהָרוֹדְפִים, לָבַשְׁנוּ אֶת הַתִּלְבֹּשֶת הָאֲחִידָה שֶׁהֵם לוֹבְשִׁים לְבֵית־הַסֵּפֶר וְנִרְאֵינוּ כְּמוֹ יְלָדִים יַפָּנִים אֲמִתִּיִּים. כָּךְ לָמַדְנוּ, שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁהַיַּפָּנִים מְנֻמָּסִים וְנֶחְמָדִים, הַפּוֹשְׁעִים שֶׁלָּהֶם יְכוֹלִים לִהְיוֹת קְשׁוּחִים וְאַכְזָרִיִּים מְאוֹד.

מִרְדָּף בְּ׳רַכֶּבֶת הַקָּלִיעַ׳ הוּא הַסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן בַּסִּדְרְָה מְשִׂימָה עוֹלָמִית, שֶׁלּוֹקַחַת אֶתְכֶם לְהַרְפַּתְקָאוֹת מוֹתְחוֹת בִּמְקוֹמוֹת מְרַתְּקִים בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם. הַסִּדְרָה הִתְקַבְּלָה בְּאַהֲבָה רַבָּה בְּקֶרֶב הַקּוֹרְאִים וּסְפָרֶיהָ כִּכְבוּ בִּרְשִׁימוֹת רַבֵּי־הַמֶּכֶר.