אבות ישורון (1992-!904) הוא מן היוצרים החשובים בשירה עברית, שכתיבתו המורכבת, ולעיתים הסתומה, לא זכתה עד כה לביקורת מקיפה. הספר תנו לי לדבר כמו שאני עוקב אחר התמורות שעברה שירתו, כדי לשרטט את תהליך התגבשותה. ישורון החל לכתוב בסביב שבה שלטה הפואטיקה הניאו סימבוליסטית של משוררי חוג שלונסקי -אלתרמן, שהיתה זרה לו. עד סוף שנות החמישים מבטאים שיריו התלבטות בין נורמות פואטיות מקובלות אלה, לבין מזגו האמנותי השונה. מזג זה מצא את ביטויו המלא ביצירתו רק משעה שישורון השתחרר מהסגנון הרווח, וגיבש לעצמו פואטיקה ``אקספרסיוניסטית`` עצמאית.

חלקו הראשון של הספר מתמקד בנושאים המאפיינים את כתיבתו: שירת תל אביב, על רחובותיה, בתיה וחצרותיה, שתמיד היא גם שירת זיכרון לעיירת הולדתו בפולין; שירתו הפוליטית, אשר הציגה מתחילתה, בשנות החמישים, עמדה אופוזיציונית כלפי התרבות הישראלית, הן ביחס לערבים ולגורלם במלחמת השחרור, והן ביחס לשאלת ייצוגה של השואה. כמו כן, עוסק חלק זה ביסודות הביוגרפיים של שירתו ובזיקתם לדגמים רווחים בשירה העברית של כתיבה אוטוביוגרפית, וידויית.
חלקו השני של הספר מתמקד בפואטיקה של המשורר, ומתאר את שלבי עיצוב סגנונו הייחודי בעל החידושים הלשוניים והמבניים.
יוחאי אופנהיימר הוא מרצה בחוג לספרות עברית, באוניברסיטת תל אביב.