התנועה הרביזיוניסטית, שנוסדה באמצע שנות העשרים על ידי זאב ז'בוטינסקי, נחשבה בעיני עצמה ובעיני יריביה כמי שראתה במדיניות את עיקרה ומהותה של הפעולה הציונית. ספר זה מתאר את התוכנית ההתיישבותית ואת הרעיון החברתי של הרביזיוניזם כפועל-יוצא וכהשלמה של השקפתו המדינית ותפישתו הלאומית, ובחן את יחסי-הגומלין בין הנחות היסוד המדיניות, ההרכב החברתי והמבנה האירגוני של התנועה לבין התוכנית ההתיישבותית והחברתית שלה. בספר מתוארים הרביזיוניזם לא כיצירתה של אישיות אחת אלא כתנועה חברתית ולאומית רחבה ומגוונת, על כל המשתמע מכך. המחקר מאיר מזוית חדשה את ההיסטוריה הציונית ואת ההיסטוריה של ארץ-ישראל בתקופת המנדאט ומתרכז בעיקר בשנות העיצוב הראשונות של צה:"ר ובית"ר 1925-1935.