דווקא באמצעות חשכת אולם הקולנוע ניתן לומר משהו על חשכת המפגש הפסיכואנליטי. הקסם נגלה מתוך ההבדל – בין אורו של המסך לחושך שבו נתונים הצופים. כך גם באנליזה: הלא-מודע מופיע כאלומת-פנס, סודק בחשיכה, עבור מי שמוכן לצפות. תשוקת הבמאי, כמו זו של האנליטיקאי, מניעה משולש של ארוטיקה (צופה-במאי-סרט), שבו הקולנוע משמש כאחר אנליטי, ספיח דיפלומטי בן-זמננו. בעוד שנהוג לחשוב שבקולנוע "הכול אפשרי", מעניין לגלות כיצד אטימות המסך הלבן דווקא עוצרת את ה"אין-גבול" של המבט הספקולרי – המשלב הדמיוני של לאקאן.

אובייקט התשוקה נודד מהקולנוע לפסיכואנליזה, מהבמאי לצופה, מהאנליטיקאי לאנליזנט, כשהאפשרות לומר כרוכה תמיד בתנועה. אצל הכותבת מדובר, קודם כל, בתנועת – שפה. לכן, גם אם לאקאן, איריגארי, קריסטבה וז'יז'ק הם המורים הטקסטואליים, הרי ששפעתם המילולית היא רק קרש קפיצה (טרנספרנסיאלי) לביטוי האסתטי, הלירי, שמפציע במפגש הנוכחי; הזדמנות לעורר את השפה בחידושי לשון, להשתמש בחומרי גלם כפעולת האומן הרוקם פסיפס ייחודי מכל הבא לידו.

הקפיצה הרציפה, והבו-זמנית, מהקולנוע לאנליזה וחזרה, כמו על טבעת מוביוס, מזמינה לטעימה מהנסתר הקליני המתקשה להימסר – להיות מדווח ומופץ. לאור שקיעת נוכחות המפעל הפרוידיאני אשר מוחלפת בפתרונות המוניים וגורפים של התעשייתי והממוכן, מוצעת כאן אפשרות חזרה אל הידע הפרטיקולרי, הפרסונלי, הגנוז והמוצפן. זו דרך להעשיר ולדמיין את התיאוריה כך שלא תחנוק ותגזול את החירות של ה"לעשות עם האין". לעשות כנגד, למרות ויחד עם הקיום המותנה – זהו תוצר הלוואי של מתנת האנליזה, מתנת הקולנוע.

אורנה קסטל עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית, פסיכותרפיסטית. מטפלת ומדריכה במרפאה לבריאות הנפש ובקליניקה פרטית; מנחה סמינרים וקבוצות קריאה בכתבי פרויד ולאקאן. ממארגני הפרויקט "פסיכואנליזה וקולנוע" מטעם "דור a – לימודי פרויד לאקאן".