אחת התופעות המעניינות בספרות המאה העשרים היא נדידתה של הלשון הפיגורטיבית מהשירה לפרוזה.
רוב המחקר בתחום הלשון הפיגורטיבית נעשה בתחום השירה, ומעט נכתב על תפקידים שהיא ממלאת  ביצירת פרוזה.
גנסין היה הראשון שהכניס את השימוש בלשון פיגורטיבית בפרוזה לספרות העברית, ובעקבותיו חדרה פרוזה פיוטית ליצירותיהם של פוגל, שטיינמן, וס' יזהר.
מספרים עבריים בני זמננו - אפלפלד, עוז, יהושוע, כהנא-כרמון ואחרים - מרבים להשתמש בלשון פיגורטיבית כחלק מובן מאליו מאמצעי ההבעה של פרוזה מודרנית.
החיבור שלפנינו מתבסס על קשת רחבה של טכניקות טיפול בלשון הפיגורטיבית כפי שעובדו בתיאוריה הספרותית באנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית