ולטש, שבחלקו נפלה ידידות נאמנה לקפקא במשך שנים רבות, מבקש להאיר בספר זה, הכתוב בהמיית לב כבושה, את אישיותו של קפקא, ובתוך כך גם את דמותו של קפקא הידיד, ואת יצירתו, מן הצדדים שנראה לו שקפקא מתייחד בהם, והחשובים שבהם הם הדתיות וההומור. כל דיון בקפקא סופו שהוא מוליך לשאלת הפשר. לכן ראה המחבר להוסיף נספח שמעיין במהותו ובדרכיו של הפשר, לקוראים שיש להם עניין בבירורים עיוניים.
