בעשורים האחרונים נתפש הטיפול הנפשי כתהליך בו מחוייבת להתקיים בחדר חוויה. לא עוד המטפל המפרש, יודע הכל והמטופל הקשוב אלא שני שותפים העוברים מסע. בשפה אותנטית, בראשיתית ולא שיפוטית המתקיימת באמצעות חומרים וצבעים יכול המטופל לקיים דיאלוג פנימי ולהגיע למחוז טוב יותר. ליאורה סוטו מתארת את יעל, בונה את עולמה הפנימי תוך כדי בניית כלים מחימר כשהמטפלת תומכת בעבודותיהנפשה. את זוהר רושמת את הפנים שלה בעיפרון תוך התבוננות במראה ומבררת כך את עצמה. את הזוג רחלי ויואב מציירים יחדיו על חלון וכך רואים את הניגודיות וההשלמה שבהם. את עומר והמטפלת מתפלשים בבוץ, "כשהליכלוך" המתהווה מאפשר למטופל להתמודד מול אימו הסובלת מנקיון כפייתי.
