בשלהי המאה הי"ט, עם שחרורה מכבלי הראציונאליזם המשכילי, גילתה הספרות העברית את הדמיון הפיוטי והמיתוס ככוחות רוחניים, העשויים לאפשר עיצוב ספרותי של חלקי התודעה הסמויים. באמצעותם פנתה הספרות מעיצוב ה"חיים" כהווייה חברתית-קולקטיבית לעיצובם כהווייה פסיכית-אינדיבידואלית. תפנית זו נעשתה באיטיות, בקשיים רבים, בנאיביות מרובה, אך הגיעה על סף המאה העשרים למודעות מלאה, שאיפשרה את פריצתן של התודעה והרגישות המודרניות אל תוך ספרותנו.
המחקרים שכונסו בספר זה עוסקים בשלוש מיצירות המפתח, שבהן השיגה פריצה זו את מלוא תנופתה: השירים 'רזי לילה' ו'לפני ארון הספרים' מאת ח"נ ביאליק והנובילה 'מחניים' מאת מ"י ברדיצ'בסקי. העיון המפורט ביצירות אלו משמש נקודת המוצא במחקרים, אך הדיון מפליג ממנו לסקירות כוללות של מקום הדמיון והמיתוס בכלל יצירת הסופרים הנדונים, ביצירתם של סופרים אחרים ובכל מרחבי ספרות התקופה, בכך תורמים מחקרים אלה להבנת תהליך החדירה של הנחות-היסוד המודרניות אל לב תרבותנו הספרותית.
