רגשות הם מרכיב יסודי בנפש האנושית וחלק מכונן ומהותי בתודעתו של האדם. מקובל להעניק לרגשות דתיים חשיבות גדולה ומיוחדת בשל המשמעות העמוקה ומעמד הבכורה של הדת עבור מאמיניה. סעיף 173 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 קובע איסור על פגיעה ברגשי דת באמצעות ביטוי. מטרתו של נייר עמדה זה היא לבחון האם קיומו של האיסור ראוי ומוצדק, הן במתכונתו הנוכחית והן בממד העקרוני.
מהו האינטרס המוגן באמצעות האיסור? האם נכון להגן עליו באמצעות חקיקה פלילית? מהם המחירים והסיכונים הנוצרים כתוצאה מקיומו? האם יש מקום בחברה דמוקרטית להעניק מקום מיוחד בחקיקה פלילית להגנה על אמונות ורגשות דתיים?שאלות אלו מעסיקות את כותבי פרסום זה. על מנת לענות עליהן עוסק החיבור, בין היתר, בסוגיה המשמעותית ביותר בהקשרם של איסורים כגון אלה והיא שאלת ההגנה על רגשות כמייצגים אינטרסים חברתיים חשובים, כנגד השמירה על אחד מעקרונות העל של חברה דמוקרטית - חופש הביטוי.
חלקו הראשון של החיבור סוקר את התפתחות האיסור בארץ ובעולם עד לנוסחיו העדכניים ואף בוחן את היחס המיוחד שהוענק לרגשות דתיים בפסיקותיו של בית המשפט העליון. לאחר מכן נבחן אופיו הייחודי של האיסור, לאורם של עקרונות היסוד של המשפט הפלילי ובהתנגשות האיסור עם עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי. בשולי הדברים מציעים הכותבים, בראשי פרקים, רעיונות לחקיקה עונשית חלופית שתגן באופן ראוי על אינטרסים חיוניים ולגיטימיים, שחלקם מכוסים כיום באמצעות האיסור על פגיעה ברגשי דת.
