שופנהאואר שנא את הפילוסופיה כפי שכתבו ולימדו אותה בסביבתו האינטלקטואלית - הפילוסופיה הגרמנית שלאחר קאנט. והוא אכן הפליא לכתוב פילוסופיה בדרכו שלו: בשפה יפהפייה, בהירה, ובמקוריות שרק מאה שנה לאחר מותו חזרו להכיר במה שיש בה. אומרים עליו שהיה גדול הפסימיסטים בתולדות הפילוסופיה. אין ספק: הוא לא אהב את הרשע, האכזריות, הזוהמה וההרס שראה סביבו. ועל כך כתב בשפה שגבלה בפיוט. שופנהאואר מאס במצב-הרוח האופטימי של המחשבה השלטת בדורו, ולא היה מוכן להשתתף באווירה הכללית של הבטחת הקידמה. בכך גם היה הפילוסוף המערבי הגדול הראשון שנטה לעבר היבטים של הפילוסופיות המזרחיות. אבל את עיקר ההשלמה עם המצב האנושי העגום הוא ייעד לאמנות, ובעיקר למוזיקה. אין פלא, על כן, שהיתה לו השפעה מפרה במיוחד על אמנים ועל תפיסתם את האמנות.
