סרן קירקגור (1813–1855) איננו רק אביו של האקזיסטנציאליזם הדתי, הוא היה גם פילוסוף-סופר מחונן, שגייס את כישרונו הספרותי לשירותה של התפלספות מהפכנית ומיוחדת במינה זו. בכרך השני של ספרו החשוב או-או משורטט מעגל החיים האתי, בניגוד למעגל החיים האסתטי שתואר בכרך הראשון. בכרך זה מופיעים כמה מן המוטיבים המרכזיים בהגות קירקגור, ובעיקר תורת שלושת המעגלים הקיומיים שבפניהם ניצב האדם הצעיר המבקש לבחור לעצמו את הערך העליון שישלוט בחייו ויעצב אותם.

 בעוד שבכרך הראשון מוצגים הנאותיהם ומכאוביהם של החיים הנהנתנים ("האסתטיים"), הנכנעים לחושניות על כל ביטוייה -- מהמין, המוזיקה של מוצרט ועד פשיטת רגל קיומית מעוררת פלצות -- בכרך השני מוצגת ספירת החיים האתיים, המסומלת בדמותו כבדת הסבר והסברא של השופט ויליאם, כאשר מכוּתבו הולם את דמות הגיבור הבדיוני שיכול היה לכתוב את "יומנו של מפתה" בכרך הראשון. הגיבור מתווכח כאן בלהט עם שיפוטיו האתיים של השופט על אורח חייו האסתטיים. השופט, במכתבים בעלי פתוס, מנסה בכל מאודו ושכלו לדבוק באורח החיים האתי על-פי עקרונות נשגבים כפי שבאו לביטוי בתורת המוסר הקאנטית. העדפתו האישית של קירקגור הצעיר הייתה, כמובן, הספֵרה האמוּנית, שעליה כתב את חיבורו המרשים חיל ורעדה (בהוצאת מאגנס). באופק ההתפלספות בין האסתטיקן לאיש האתי מבליח לעתים מזומנות הפתרון הדתי למבוכות קיומיות ולשאלות הזהות האישית שעל האדם המודרני לעמוד מולן בעת הזאת.