שני הספרים המרכיבים את המבוא לתולדות המתמטיקה (חלק א` ו-ב`) מהווים ניסיון להתחקות אחרי התפתחותה ההיסטורית של המתמטיקה, באופן סלקטיבי למדי, תוך שימת דגש על המתמטיקה היוונית העתיקה (חלק א`), האלגברה החדשה, הגיאומטריה האנליטית והחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי. וכמו כן הגיאומטריה האי-אאוקלידית ויסודות המתמטיקה (חלק ב`). תולדותיה של המתמטיקה נתפסות כדיסציפלינה היסטורית ולא מתמטית, אשר ייעודה להבין את צמיחת הידע המתמטי בקונטקסט ההיסטורי הספציפי שבו הוא התפתח. השאלות העולות על המדוכה המתמטית בכל תקופה ותקופה הן שאלות הצומחות באופן טבעי מן הקרקע ההיסטורית הסגולית של התקופה. במתמטיקה, כמו בכל תחום אינטלקטואלי אחר, התוכן והצורה תלויים זה בזה ושניהם אינם חסינים בפני שינוי. ניתוח היסטורי אמין של טקסטים מתמטיים חייב לקחת בחשבון את התלות העקרונית הזאת, ולהימנע מלהפריד באופן מלאכותי בין השניים. הבנה אינטגראטיבית של התוכן והצורה היא היא הערוכה למניעת אנאכרוניזם בהבנת המתמטיקה של זמנים עברו. רק מי שמוכן לנטוש אתקנה המידה של ההישגים המתמטיים המאוחרים יותר כמסנן המאפשר, כביכול, את התסיסה הנאותה של ההישגים המתמטיים המוקדמים יותר, הוא בעל סיכוי טוב לרכוש לעצמו תסיסה הולמת של העבר המתמטי של האנושות.
