שתי טענות היו מקובלות במחקר, האחת – כי הצלבנים לא תרמו כל תרומה ממשית כגשר בין מזרח למערב, והאחרת – כי הצלבנים לא הביאו לשינויים מרחיקי לכת בנוף החקלאי-תעשייתי של ארץ-ישראל. ספר זה עוקב אחר התפתחות ענף גידול וייצור הסוכר שבו תרמו הצלבנים תרומה מכרעת משלהם לשגשוג התעשייה המקומית וקשרי המזרח והמערב. מסקנות המחקר החדש המוצגות בספר מלמדות כי התרומה הייתה כפולה: מן הצד האחד העבירו הצלבנים ידע, יכולות ואמצעים טכנולוגיים מן המערב ושילבו אותם במסורת ייצור הסוכר המקומית במזרח. מן הצד האחר – הידע החדש שיושם באזור , הביא לבנייתם של מפעלי ייצור מתקדמים שהפכו דגם לחיקוי והועתקו מתחומי ממלכת ירושלים מערבה לקפריסין, סיציליה, רודוס, כרתים וחצי האי האיברי.
