הספר אחות טובה דייה מגולל את התפתחות הסיעוד במדינת ישראל בשנים 1960 1995, כל זאת על רקע המאורעות ההיסטוריים והתמורות שחלו במערכת הבריאות בארץ ובעולם. במהלך הספר מוצגים השינויים בתפקיד האחות ובדימויה, שינויים אשר מושפעים מהאתוס הטיפולי של האחות הרחמנייה מצד אחד ומגיבוש הזהות המקצועית הייחודית בעולם הרפואה מצד אחר. תולדות מערכת הסיעוד בישראל הן למעשה תוצאות המאמץ להגשמת האינטרסים המקצועיים מתוך היענות ומחויבות לצורכי מערכת הבריאות.
באמצעות ראיונות וציטוטים מתוך פרוטוקולים, הרצאות בכנסים וספרות עיונית מתוארות הדילמות והמגמות של נשות המפתח במנהל ובהוראה של השירות הסיעודי בישראל. בספר נפרשים הקונפליקטים והניסיונות הנמשכים לפתור אותם. בתוך כך מוצג מודל מושגי אשר מפרש את המאמץ לגשר בין האתוס של ה"חולה במרכז" ושל העשייה החומלת לבין ההתנהלות המעשית הנגזרת ממציאות של חסר כרוני ביוקרה ובכוח אדם, מציאות שההיגיון המוביל בה הוא "המשימה במרכז". בדפיו האחרונים של הספר ניתן מקום לתפיסתה האישית של המחברת ביחס למהות הסיעוד.
שרה שחף היא עמית הוראה בחוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה; עוסקת בחינוך ובהכשרה של אחיות כבר יותר משני עשורים. כאחות מוסמכת מילאה שחף תפקידים שונים במערכת הבריאות, שכללו בין השאר מתן טיפול סיעודי לחולים במחלקה הקרדיולוגית, ניהול צוות והדרכת תלמידים.
