יוסף צבי רימון נמנה עם ראשוני המשוררים הארצישראליים, בתקופתו - מהעלייה השנייה ובמשך המנדט הבריטי - הלך בצד והצניע לכת, אך שירת היחיד דיברה אל יחידים, שוחרי הבעתו. הגורם המכונן של שירתו, חוויית נוכחות אלוהית השורה בכול, ייחד אותו על רקע הספרות העברית בת זמנו.
רימון היה מחדשני צורת השירה המקוריים בעברית: מן הראשונים שפתחו מסגרות פואטיות והסירו מגבלות כדי להתבטא בריתמוס חופשי ונועז. כחדשן המריא בחזונותיו עד השמים, מבלי לזנוח אחיזה ממשית בקרקע. השראתו הרגליגיוזית מצאה לה רגעי חסד אסתטיים, גילומים דיאלקטיים מורכבים, שמקרבים את ראייתו הייחודית, הנפלית, אל הקורא הקשוב. במבט מסוף המאה אל תחילתה, מתלבט רימון כמייצגו של חופש הרוח, עצמאות אמנותית המתבטאת דווקא בשירתו של אחד משומרי האמונים.
צבי לוז, חבר קיבוץ דגניה ב`, פרופסור לספרות באוניברסיטת בר אילן, פירסם מחקרי ספרות רבים, סיפורים ורומאנים.
