השפה מדברת. Die Sprache spricht. זהו המשפט המנחה אשר עומד לנגד עיניו של מרטין היידגר בהרצאתו "השפה", ואשר מקפל בתוכו את ההיסט הרדיקלי שאותו מציע היידגר בהרצאה זו. המשפט הזה נשמע מוזר. הרי האדם הוא זה שמדבר, כך אומר לנו קול ההגיון, והוא עושה זאת בשפה. אך קול ההגיון מדברר את הרגלינו, ואילו היידגר מנסה להתנער מן ההרגלים המטפיזיים של אלפי שנים. אך זאת לא לשֵם התקדמות אל מטפיזיקה חדשה, שכן כך יגיד בהרצאתו: "איננו רוצים להתקדם. לעת עתה אנו חפצים בהגעה ותו לא, לִשְמָהּ ובאופן במפורש, אל אותו מחוז" – אל השפה – "שבו אנחנו שוהים מכבר." "איננו רוצים לתקוף את השפה על מנת לאנוס עליה כביכול את אחיזתם של דימויים מוגמרים. איננו רוצים לסכם את מהות השפהבמושג, על מנת שיספק כביכול השקפה שימושית־בכל־מקום על השפה, השקפה אשר מהסה כל דימוי. לברר את השפה במקומה אין משמעו להביא את השפה, אלא דווקא אותנו, למקום מהותה: התכנסות אל האירוע."

ההרצאה "השפה", שניתנה ב־1950 ואשר מוגשת כאן לראשונה בתרגום עברי, מציגה באופן מופתי את השקפתו של היידגר על השפה. הוא פונה בה אל השירה – בתורת דיבור פרדיגמטי – בכדי להאזין לשפה ולברר את  פועלה: לציין, לנקוב – לברוא כקיים מכבר. היחסים בין האדם, העולם, הדברים והשפה נפרשים בהרצאה זו, המהווה את אחת מאבני היסוד בהגותו  המאוחרת של היידגר.