בספר "מוות 24 פעמים בשנייה" מציגה לורה מאלווי - בברק אינטלקטואלי ומתוך אהבת קולנוע ניכרת - תאוריה מרשימה על הזמן הקולנועי. מאלווי טוענת שטכנולוגיות חדשות, כגון הווידאו, הדי־וי־די והמדיה הדיגיטלית, מאיצות את גוויעתו של הקולנוע המסורתי, שדימוייו נצרבו בסרט הצלולואיד, ובד בבד מפיחות חיים חדשים בסרטים של פעם... ב"מוות 24 פעמים בשנייה" שבה מאלווי לחקור את המדיום, את סוגי המבט השונים ואת העונג שאפשר להפיק מהקולנוע, אך הפעם בעידן הדיגיטלי. האפשרות הגוברת והולכת של שוחרי הקולנוע לצפות בשנית בקטעים נבחרים מתוך סרטים ישנים, להאט את מהירות הסרט ואף להקפיא את התמונה החולפת סוללת בעיניה דרכי התענגות חדשות וגם מזמינה התבוננות מחודשת, חדה ועשיר, במבע הקולנועי של במאי העבר. מאלווי עצמה מנצלת את ההזדמנות הטכנולוגית הזאת כדי לעיין שוב, בדקדקנות מהורהרת, בכמה סרטים מן הקלסיקה הקולנועית, ובהם "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק, "מסע לאיטליה" של רוברטו רוסליני, "חיקוי לחיים" של דגלאס סירק ושורה של סרטים של עבאס קיארוסטמי. אגב כך היא מנסחת, תוך כדי דיאלוג מרתק עם הוגים כגון זיגמונד פרויד, רולאן בארת, אנדרה באזאן ורמון בלור, תאוריה על המוותששורה בתמונה הנעה ועל החיים שאצורים בדימוי הקפוא.
