זהו הספר הרביעי מפרי עטו של פיצג'רלד הרואה אור בנהר ספרים בשנתיים האחרונות, גם הוא בתרגום ראשון לעברית. שני הסיפורים האוטוביוגרפיים המשעשעים שקיבצנו בספר זה גדושים הומור ומידה לא מבוטלת של אירוניה עצמית. פיצג'רלד, שסבל מהפרעה דו-קוטבית, חש עצמו שייך לחוג "המתעשרים החדשים" ובה בעת סלד מהם. הטון והסגנון המאפיינים את הסיפורים האלה מתאימים לעיתון, אבל מבטאים לא פחות מכך את אופי ראייתו המורכבת והעמוקה של פיצג'רלד את עצמו, ואת יכולת ההבחנה הדקה והאבחון המדויק שלו ביחס לקבוצה החברתית שהוא מייצג ושמעצם טִבעה נדרשת לסוג כזה של אירוניה. בסגנונו המבריק מצליח פיצג'רלד להבין את פיתויי ההצלחה – "זה ממש בלתי מתקבל על הדעת שאהיה עני. אני הרי מתגורר במלון הכי טוב בניו יורק!" – ויודע היטב שרוב המתעשרים החדשים הם גברים צעירים ועדינים, מנוצלים חלקית. הוא מאבחן בצורה חדה את האבסורד הקיים בתקציבים המאפשרים לך רק "לרכוש את עיתון סוף השבוע פעם בחודש או לחתום על מינוי לירחון".