מֵאִשְׁתּוֹ נִפְרַד הַצָּאר, חִישׁ יָצָא אֶת הַמִּבְצָר, וְהַצָּארִית בְּגַפָּהּ בָּאֶשְׁנָב לוֹ מְצַפָּה. מְצַפָּה יוֹמָם וָלַיִל. נִצְרְבוּ עֵינֶיהָ כְּלָל. עַל שְׂדוֹת שֶׁלֶג מַשְׁגִּיחָה מִשְּׁקִיעָה וְעַד זְרִיחָה. אֶת דְּמוּתוֹ הִיא מְחַפֶּשֶׂת. זֹאת לַשָּׁוְא. סוּפָה נִפְרֶשֶׂת מוּל עֵינֶיהָ. שֶׁלֶג נָע. כָּל הָאָרֶץ לְבָנָה.
בְּמַמְלָכָה קְרוֹבָה־רְחוֹקָה, בִּזְמַן קָסוּם וַאֲצִילִי, הוֹפֵךְ אַחַד הַסּוּזֶ'טִים הַנּוֹדָעִים בַּפוֹלְקְלוֹר וּבְסִפְרוּת הַמַּעֲרָב לַפּוֹאֶמָה שֶׁל אָלֶכְּסַנְדֶר סֶרְגֶיֶיבִיץ' פּוּשְׁקִין 'הָאַגָּדָה עַל בַּת הַצָּאר וְשִׁבְעַת הָאַבִּירִים' (1833). הָעֲלִילָה הָאַרְכִיטִיפִּית, שֶׁבְּמֶרְכָּזָהּ רְאִי־הַקֶּסֶם הַמְדַבֵּר, זוֹכָה כָּאן לְהַרְחָבָה תָּכְנִית וּפּוֹאֶטִית מַרְהִיבָה מֵאֵין כָּמוֹהָ, שֶׁרַק עֵטוֹ שֶׁל פּוּשְׁקִין הָיָה יָכוֹל לְהָנִיב. |
