כל מה שג'יני מון בת ה–13 רוצה הוא למצוא את הבובה התינוקת שלה ולטפל בה. זה מה שהיא מנסה להגיד לכולם, אבל אף אחד לא מקשיב - לא פטריס הפסיכולוגית, לא המורות שלה בבית הספר, ובמיוחד לא הוריה שאימצו אותה לפני חמש שנים אחרי שהתגלגלה בין ארבע משפחות אומנה. כיום נדמה לה שעסוקים יותר בתינוקת שנולדה זה עתה. פעם היא קראה להם "אמא ואבא לנצח", אבל היום היא כבר לא כל כך בטוחה. האם הבית הכחול הוא עדיין הבית של ג'יני מון, או שמא היא צריכה למצוא בית אחר, שבו היא תוכל להיות מי שהיא באמת, ולהציל את בובת התינוקת מהסכנות האורבות לה? איפה אימה הביולוגית גלוריה, ואיפה הבובה התינוקת? ומה באמת קרה שם, בבית הקודם שלה, שממנו יצאה בגיל תשע?

המונולוג הסוחף והצלול של ג'יני מון נותן קול לילדים השקופים, הנשכחים, האחרים, אלה שהחברה ניסתה לשים מאחור או להכניס לתבניות קבועות, מבלי לראות מי הם באמת. המילה "אוטיזם" מקבלת כאן משמעות חווייתית ונוגעת ללב, שלא תשאיר את הקורא אדיש - וכל זאת תוך כדי סיפור מסע מותח וצבעוני, עם לא מעט רגעים משעשעים.