הימים האלה, הימים הנוראים האלה, עולים למעלה כמו אוכל מטוגן מדי שאכלת ועושה לך צרבת שעות אחר כך. צורב לי הלב וצורב לי המוח וצורבות לי העיניים מרוב דמעות שאני לא מעיזה לשפוך. צורבת לי התקווה בלב וצורב לי הפחד. ואם זאת לא היא? ואם זאת כן היא והיא לא תרצה אותי? ואם היא תחשוב שאני טיפשה? שלא שמרתי עליה טוב?

לא שמרתי עליה טוב. הייתי בטוחה שבבית חולים הכול בסדר. מי יכול לחשוב שיגנבו לו תינוקת בבית חולים?

תפסיקי עם התירוצים! אני צועקת על עצמי. זה לא משנה מה חשבת. את הלכת לישון, וגנבו לך את התינוקת.
 

יום שני בצהריים, אתי עושה ספונג'ה, כשהטלפון מצלצל. על הקו: דגנית ממשטרת ישראל. היא אומרת לאתי להגיע בדחיפות. זה בקשר לתלונה שהגישה לפני שש־עשרה שנים. על גנבת תינוקת.

כך מתחיל קצוות שרופים, רומן הביכורים הסוחף של מיכל קרייטלר, שבמרכזו אתי, אישה, אמא, ששנים קודם לכן קרה לה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות: מישהו גנב לה את התינוקת שזה עתה ילדה. אבל עכשיו אומרים שיכול להיות שהתינוקת חזרה. האם זאת באמת היא? ואם היא חזרה –האם גם תישאר? ומה תגיד לה אתי אם תשאל אותה איך גנבו אותה? הרי אפילו אתי בעצמה לא בטוחה איך זה קרה. אם גנבו לה את התינוקת או שאולי היא בעצם אשמה…

קצוות שרופים הוא רומן מותח ושובה לב על אהבת אם, געגוע ואשמה. מסעה של אתי אמסלם ברחבי הארץ ובין חדרי הלב הוא מסע בלתי נשכח אל עבר הזיכרון והסליחה.