יגאל שוורץ מתאר את הרגע שבו נולדה הסיפורת הישראלית, שלטענתו הוא רגע החלפת המשמרות בין משה שמיר וס. יזהר, "הסופרים החזקים", בני הדור האחרון של הספרות הארץ-ישראלית ("דור הפלמ"ח") לבין עמוס עוז וא.ב. יהושע, "הסופרים החזקים" בני הדור הראשון של הספרות הישראלית ("דור המדינה"). הוא קובע כי הטענה לפיה בני "דור המדינה" מרדו בבני "דור הפלמ"ח" הייתה המצאה של "המבקרים החזקים" של "דור המדינה", ושבפועל התקיימה דינמיקה אחרת לחלוטין.

במעקב טקסטואלי מדוקדק הוא מראה כיצד משה שמיר וס. יזהר ויתרו מרצונם על נכסיהם הסימבוליים ואף הגדילו עשות וסימנו עבור סופרי הדור הבא נכסים חלופיים, שנראו להם רלוונטיים יותר. כך עשה משה שמיר כאשר "רצח" את אורי ה"צבר", והעמיד במקומו את מיקה, "העולה החדשה", ובכך סתם את הגולל על המיתוס האוטוכטוני של "היליד" העברי שנולד לכאורה מאדמת הארץ, ופתח את הדלת לספרות המהגרים. ‬

וכך עשה גם ס. יזהר כאשר "רצח" את השפה העברית הילידית וכתב בשפה ספרותית, שכמעט איש מבני דורו לא הבין, ובזאת הכריז כי זמנה של הספרות העברית הריאליסטית-מגויסת תם וכי החל זמנה של ספרות לשם ספרות. עמוס עוז וא.ב. יהושע, שלא היו צריכים לא "לרצוח" את ה"צבר" ולא להיאבק על הלגיטימציה לשפה ספרותית, הבינו את המסרים של שמיר ושל יזהר, הפנימו אותם והפגינו את הכרת התודה שלהם במחוות טקסטואליות מגוונות.

-- מהכריכה אחורית. ‬