פְלַיְלִי, הַתַּלְמִידָה הַמִּצְטַיֶּנֶת בְּבֵית הַסֵּפֶר לִמְכַשֵּׁפוֹת, מְנַצֶּלֶת אֶת כִּשּׁוּרֶיהָ וְאֶת חָכְמָתָהּ כְּדֵי לְפַעְנֵחַ אֶת סֻגְיַת פֵיוֹת הַשִּׁנַּיִם. הִיא עוֹקֶבֶת אַחַר פֵיָה כָּזוֹ, שֶׁמַּשְׁאִירָה מַתָּנָה מִתַּחַת לְכָרִית שֶׁל יֶלֶד יָשֵׁן, וְגוֹנֶבֶת מִשָּׁם אֶת הַמַּתָּנָה.

אַט-אַט נֶעֶרְמוּ לָהֶן כָּל הַמַּתָּנוֹת שֶׁגָּנְבָה בַּיַּעַר. כְּשֶׁפְלַיְלִי מְגַלָּה אֶת סוֹד פֵיוֹת הַשִּׁנַּיִם, צָץ בְּמוֹחָהּ רַעֲיוֹן חָדָשׁ וּמֻפְלָא.

זוֹהִי הַרְפַּתְקָה קְסוּמָה עַל עוֹלָם מִסְתּוֹרִי וְנֶעֱלָם, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הוּמוֹר רַב וִיצִירָתִיּוֹת וְשֶׁמְּעוֹדֶדֶת מַחְשָׁבָה מִחוּץ לַקֻּפְסָה וְדִמְיוֹן מְפֻתָּח.