איך בן אדם שטעם את הממתק הכי טעים וממכר בעולם יכול לדרוש מעצמו לא לגעת בו יותר?

בגיל עשרים ושבע עברתי לעיירה קטנה בצפון הארץ, כדי להתחיל מחדש עם בת הזוג שלי באחת־עשרה השנים האחרונות, והתחלתי לחנך את כיתה י”ב בבית ספר פרטי ויוקרתי.

לא תיארתי לעצמי שבמקום למצוא שם שלווה, אמצא את הטירוף שלי שוב.

חשבתי שיש לי שליטה עצמית לא רעה בכלל, עד שפגשתי אותה.

העיניים השחורות והמהפנטות שלה חדרו לתוך נשמתי מהרגע הראשון. החצאית הקצרצרה שלה הטריפה אותי והעמידה את השפיות שלי במבחן בכל יום מחדש.
היא הדבר הכי יפה שראיתי.

היא מצחיקה אותי, היא מאירה את היום שלי והיא שולטת במצבי הרוח שלי, כאילו הייתי פאקינג בובת מריונטה בידיים שלה.

הבעיה היא שהיא התלמידה שלי, והיא אפילו עוד לא בת שמונה־עשרה.

ידעתי שאני בסכנת התמכרות אליה.

ידעתי שהיא אסורה בשבילי מכל הבחינות, אבל גם ככה אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של חוקים ולא ייחסתי להם יותר מדי חשיבות.

כמה אירוני זה, שבמבחן החשוב ביותר השנה, לא התלמידים שלי הולכים להיכשל, אלא אני ובגדול.

---

יפית גולן, בת עשרים ותשע ובעלת תואר שני בקרימינולוגיה משפטית, חולמת, כותבת ויוצרת סיפורים מגיל חמש־עשרה.

סיפוריה המושפעים מאהבתה למשחק, לבעלי חיים ולאהבה, התפרסמו בוואטפד וזכו למאות אלפי צפיות. דואט ”נערת תיכון שלי” הוא הראשון אותו היא מוציאה לאור.