אסופת מחקרים זו שעניינה האמנות המודרנית, מוקדשת לדומיניק לוי־איזנברג שבשיעוריה ובמחקריה, צבע, קווי מתאר, צורות וגופים בתמונות נתפסו ככאלה שבכוחם לשאת על כתפיהם תיאוריה, לקיים יחסים מורכבים ועמוקים עם טקסטים ומחשבה. הדיון בא לברור אפשרויות ולחקור רמות, עוצמות ומפגשים. לא אחת שילב הדיון אקראיות עם לוגיקה וסדר, ובסופו של דבר הותיר קצוות פתוחים. פרקטיקה זו התבססה על ההבנה לפיה דיון על אמנות לא אמור להצביע על כרונולוגיה או היסטוריה אחת, להכפיף את השיח או את היצירות לסדר הכרחי בלעדי ולמישור אחרון, אלא להציע הוראה או כתיבה נוודית שבה צורות ומושגים משוטטים ונעים מציור לציור ומשדה שיחני אחד לאחר.
