פּ רֵ ד ה 

כָּל מָה שֶׁאֲנִי נִפְרָד מִמֶּנִּי
אֲנִי שִׁכְבָה עַל שִׁכְבָה עַל שִׁכְבָה
קְלִפָּה עַל קְלִפָּה עַל קְלִפָּה
בְּמַעֲלֵה הָרְקִיעִים שׁוֹכֶבֶת אִשָּׁה
הִיא מִסְתַּכֶּלֶת עָלַי וְהִיא גֵּאָה
הִיא לֹא אִמָּא שֶׁלִּי
וְלֹא סָבְתָא
הִיא אֵם הָעוֹלָם
וַאֲנִי בִּשְׁבִילָהּ
פְּנִינָה.
אֲנִי כּוֹתֵב לָהּ וְהִיא מַדְרִיכָה אוֹתִי:
פִּתְחִי אֶת הַדֶּלֶת,
עַכְשָׁו צְאִי צַעַד אֶחָד,
חִזְרִי עַל הַטָּעוּת שֶׁכְּבָר עָשִׂית,
כָּכָה צַעַד אֶחָד
וְעוֹד צַעַד
וְעוֹד אֶחָד
 

קשה שלא להבחין בכך שאורי פרץ הוא קול חדש ומקורי בשדה השירה העברית.

שירתו יוצאת דופן בזכות המבט העדין והחד שהיא נושאת אל הנפש ואל העולם, בזכות המבע הצלול והדק שבה, המתמיר כאב ליופי. שירה זו מיוחדת גם באופן התכוף שבו היא משתמשת בדיבור הנשי. הכתיבה בלשון אישה מעדנת את השיר ומגביהה אותו, ועם זאת מצליחה להתקיים בתואם מפליא עם הגוף ועם העולם. המשורר אורי פרץ הוא מדיום, ולכן הוא ציפור, איש ואישה במידה שווה, אך הכתיבה כאישה או כציפור לא הייתה יכולה להיות אמיתית ושובת לב כפי שהיא, לולא היה קרוב קרבה עמוקה ויסודית, להיבטים ממשיים, חשופים או סודיים, של הנפש השרה.

זהו ספר ביכורים שרבות ורבים חיכו לו. הוא מסתורי מאוד וקריא מאוד גם יחד. שירתו של פרץ ממשיכה את דרכם של דליה רביקוביץ' ושל יאיר הורביץ בכך שהיא מקשיבה ליסודות יופי עדינים בשפה העברית – ממצלול ועד צורה - ונובעת מתוכם, ועם זאת פורצת דרך חדשה, בת זמננו.

(חיה לוי)