״בחוץ מתנגן לו שיר הרס,
בפנים אני שר לך שיר ערש..."

כבר תקופה שאני חי במסך מפוצל.
הלב מתכווץ ומתרחב אינספור פעמים ביום.
רגע אחד אני בוכה על אנשים שמעולם לא הכרתי.
רגע אחר נאחז בכל רסיס אופטימיות שנזרק לעברי.

הרי במדינה הזאת, מדינת הגם-וגם, המעגלים כל כך צפופים.
הכול שזור בכול בחוטים שקופים -
החיים והמוות.
החמלה והזעם.
התקווה והייאוש.
בעיקר שזורים בה אנחנו, זה בזה. כשחוט אחד נמתח, הוא מזיז את כולנו.
אני חושב על כל הישראלים ששילבו ידיים ברגע האמת לרשת אנושית אינסופית.
שעצרו את נשימתם ביחד – פעם מדאגה תהומית. פעם מהתרגשות אלוהית.
אני חושב על תעצומות הנפש של העם שלנו, שיש לו דוקטורט במעברים קיצוניים.

אני חושב על הילדה שלי.
על האור שהדליקה בחדר שלא ידעתי שקיים בי.
על התקווה שאני מוכרח להחזיק גם למענה.
על שני קצוות החיים שנגלו בפניי, כשאבי המזדקן החזיק אותה בזרועותיו לראשונה.

החוטים השקופים האלה, דקיקים ועדינים ככל שיהיו, בלתי ניתנים לניתוק. הם מזכירים לי, פעם אחר פעם, שזה המקום היחיד שאני יכול לקרוא לו בית.

נעם חורב הוא כותב ויוצר, זוכה פרסי אקו"ם. רבי-המכר שכתב, "טיוטה של אושר" ו-"שמש בצנצנת", נכנסו למאות-אלפי בתים ולבבות. "חוטים שקופים" הוא לקט הקטעים השלישי שלו.