"מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?" - שאל אב בית-הדין את מחבר סלמנדרה, שיצא מאלמוניותו כדי להעיד במשפט איכמן.
"אין זה שם ספרותי," השיב, "אינני רואה עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלאנטה אושוויץ, אשר לתושביה לא היו שמות, הם לא נולדו ולא הולידו: לא חיו ולא מתו. הם נשמו לפי חוקי טבע אחרים. שם כל שבר-רגע סבב על גלגלי זמן אחר, ושמותיהם: ק. צטניק, שלד מספר.."
בהשעון של ק. צטניק מתקתק הזמן רק פעמיים: בפרק הפתיחה - טרם כול, ובפרק הסיום - ככלות הכול. ובין שתיהן מתרחש הבלתי-אפשרי: השעה העשרים וחמש, שעת האפלה שמעבר לזמן. שעה זו נמסרת על-ידי ק. צטניק בתמצית נשימתו של הגבול האחרון; תמציתיות הזעקה בדממתה.