אהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות, הוא מהחשובים שבסופרי העולם בני זמננו. עד כה פירסם שלושים וארבעה ספרים, ואלה תורגמו לעשרות שפות וזכו לביקורות נלהבות ולפרסים יוקרתיים בחמש יבשות.
ספריו של אפלפלד הם גם מוקדהּ של חידה פסיכו־תרבותית מרתקת: החידה של דפוס התקבלותם והפרשנות שניתנה להם דווקא כאן, בארצו. בארבע המסות הכלולות במאמין בלי כנסייה ממשיך החוקר והעורך יגאל שוורץ מהלך מחקרי - ובמידה רבה גם בלשי - רב־שנים אל פתרון החידה הזאת, והפעם בתבנית משולשת של מסע אל יצירותיו המאוחרות והמפתיעות של הסופר, אל הביוגרפיה שלו ואל הגבולות הטעונים שבין בדיון למציאות ביצירתו.
מאמין בלי כנסייה הוא ספרו השני של שוורץ על אפלפלד לאחר קינת היחיד ונצח השבט, שראה אור בשנת 1996 (ובאנגלית ב–2001) ועסק בשתי חטיבות הספרים המוקדמות במפעלו היצירתי של הסופר עד אז. הפעם מתמקד שוורץ בשלושה־עשר הספרים המאוחרים של אפלפלד, ובהם הוא מצביע על שינויים דרמטיים באמנות הסיפור של מחברם ובתפיסת האדם והעולם העולה ממנה, לרבות נטישתו של אפלפלד את הנוסח הלירי־אימפרסיוניסטי המפורסם שלו לטובת סגנון המבוסס על שברי פסוקים ורסיסי ביטויים עממיים. בספרים אלה, כפי ששוורץ מפליא להראות, אפלפלד מכונן פואטיקה המגייסת לתוכה מקורות לשוניים קאנוניים ומערערת על תוקפם כאחד - פואטיקה המשקפת נאמנה את מצבו של הסופר החש כמאמין בלי כנסייה.
שוורץ, שגם ערך כמה מספריו של אפלפלד, מגייס את היכרותו עם הסופר ואת התמצאותו המופלגת ביצירותיו כדי להוביל את הקוראים אל המחוזות האינטימיים של כתביו. דרך בחינת העיסוק באהבה ובמיניות ביצירתו, חקירת יחסו לאמונה, דת ומודרניות, ודיון בזהותו כסופר ישראלי רוקם שוורץ חוויית קריאה מעשירה ומאירת עיניים לקוראיו ולאוהביו של אפלפלד.
