בספרו "הארוטיקה של הזמן" פורש בפנינו ז'אק-אלן מילר, בצורה רחבה ומאירת עיניים, היבטים שונים הנוגעים לסוגיית הזמן בפסיכואנליזה, וכמו כן הוא מציג את השלכותיה האתיות והקליניות של ההתייחסות לזמן בעבודותיהם של פרויד ושל לאקאן. הקורא יפגוש כאן סקירה של היבטים פילוסופיים ומדעיים בסוגיית הזמן. סקירה זו מונחית על ידי שאלה מרכזית: מהו הקשר בין זמן לבין הלא-מודע? התשובה לשאלה זו נוגעת ישירות לכל פרקטיקה המעוגנת בשיח, תהא זו פרקטיקה חברתית בכלל או פרקטיקה טיפולית בפרט.
מילר בוחר בסינטגמה זו: "ארוטיקה של הזמן". מדובר בחילוץ הסובייקט מהלוגיקה האוניברסלית של הזמן המדעי, זמן השעון. אולם מדובר גם בחילוץ הסובייקט מחלום הזמן הנצחי של סובייקטיביזציה צרופה ללא ממשות כלשהי. הרי מדקרט אנו למדים שהסובייקט ריק, אך זמן האהבה כרוך גם באקט, ברגע של מימוש, אפילו הוא רגע חולף. בין המסתורין לבין חשיפת הלוגיקה של המעשה, בין ההנחה לבין הוודאות, בין ייסורי הנוסטלגיה לעבר לבין המועקה שמעוררת הציפייה לעתיד, מנסה מילר לתחום את הזמן בעכשוויות שלו, בנוכחותו באקט, בהווה שמחולל אפקטים ממשיים.
ספר זה מהווה שיעור מאלף עבור אלה הדבקים בחילוץ הפסיכואנליזה מכבלי העבר על מנת לאפשר את קיומה העכשווי בזמנים משתנים, כמו זמננו אנו.
