ספר זה הוא ניסיון להציג את חומסקי כפילוסוף מהמעלה הראשונה. חומסקי עוסק באופן מפורש ובהרחבה ניכרת במסגרת המושגית והמתודולוגית של תיאורית הידע הלשוני שהוא מפתח. יתר על כן, חומסקי שוזר במסגרת המושגית ובמתודולוגיה, בעקביות ובהתמדה, גם אם לרוב במובלע, טענות פילוסופיות כבדות משקל ומבוססות. טענות אלה גם משולבות זו בזו. הטענות הפילוסופיות שחומסקי מאמץ הן שלוש. הטענה הראשונה היא טענה של נטורליזם מתודולוגי כדרך להבנת העולם. טענה זו מתבססת על מושג בלתי קבוע של גוף המתפתח עם התקדמות המדע וגם על תפיסת האדם כיצור טבעי. הטענה גורסת שיש ליישם מתודות הסבריות של מדעי הטבע בכל תחומי החקירה, כולל התחום ההכרתי, למרות שבשלב הנוכחי של הידע האנושי תופעות רבות בתחום זה אינן מוסברות כלל ואחרות מוסברות ברמה של הפשטה שאינה מתיישבת עם מדעי הטבע העכשוויים. הטענה השנייה היא טענה מנטליסטית של משמעות לשונית. טענה זו מורכבת מטענה קדם-תיאורטית ומטענה פנים-תיאורטית. הטענה הקדם-תיאורטית מקשרת משמעות של ביטויים לשוניים עם מושגים והאמנות ב-minds אנושיים ולא עם נורמות חברתיות של שימוש לשוני או עם אובייקטים חוץ-מנטליים. הטענה הפנים-תיאורטית מציגה משמעות לשונית כהוראות שמאפיינים של ביטויים לשוניים נותנים למערכות הביצוע המנטליות; המערכות המושגיות וההתכוונותיות. הטענה השלישית היא טענה רציונליסטית בנוגע לרכישת ידע. טענה זו מניחה עקרונות מולדים תוכניים של רכישת ידע. עקרונות אלה ייחודיים לתחומי ידע שונים והם קובעים את צורת הידע הנרכש, מגבילים ומארגנים אותו. הטענה הרציונליסטית תומכת בתפיסה הומניסטית של האדם. אם האדם הוא בעל טבע פנימי מסוים יש לאפשר לו להתפתח באופן חופשי על-פי טבע זה. הצגת התיאוריה הבלשנית של חומסקי במסגרת הטענות הפילוסופיות שלעיל, המשתלבות בה וגם זו בזו, מאפשרת להציג אותה כמוצלחת יותר מאשר הצגתה במנותק מהטענות הפילוסופיות הללו. הצגה זו של התיאוריה הופכת אותה למבוססת, לכידה, עשירה ומעניינת יותר מאשר הצגתה כמכוונת רק להבהרת טבעו והתהוותו של הידע הלשוני. בניסוח שונה ניתן לומר, שאם אנו מאמצים תפיסה קונסטרוקטיביסטית של פרשנות נוסח דבורקין (Dworkin), ניתן לראות בטענות הפילוסופיות המשולבות במסגרת בה מתנסחת התיאוריה של חומסקי על הידע הלשוני פירוש מוצלח לתיאוריה זו.
