ארווין יאלום, שהקדיש את חייו המקצועיים לחקר הזולת מפנה, בזיכרונות אלה, את עינו החוקרת אל עצמו פנימה.
הוא פותח את סיפורו בחלום שהיה לו בהיותו בן שתים־עשרה, אשר בו הוא רוכב על אופניו לפני ביתה של נערה שפניה כוסו בפצעי בגרות, וכדי לזכות בתשומת לבה, הוא קורא, "הי אדמת", אבל בחלומו אבי הנערה גורם לו להבין שקריאת בוקר זו בעצם מכאיבה לה. כך נולדה אצלו האמפתיה, והוא אף פעם לא שכח את השיעור הראשון הזה.
מכאן ואילך מגולל יאלום את קורות חייו למן ילדותו בצל הוריו המהגרים, העובדים קשה, בסביבת מגורים ענייה, ועד לשנים האחרונות, והוא תרפיסט בעל מוניטין עולמיים. ככל שמתקדם הסיפור אנו רואים את הולדתו של אדם בעל תובנה פנימית עמוקה ובהתפתחותו כמרפא וכסופר, שספריו היו למגדלור עבור קוראים כה רבים ברחבי העולם.
"להיעשות אני" אינו סיפור פשוט. מחשבותיו של יאלום על חייו הם הזמנה לנו, הקוראים, לחשוב על מקורותינו, על האני שלנו, ועל מתן משמעות לחיינו.
